כפיר גולן

שלום שלום,

היום הייתה המתכונת הראשונה שלי ברובוטיקה. היום התחיל בכך שהרובוט שלי עדיין לא היה גמור והייתי צריך להציג את הפעולה שלו במבחן. כך קרה שהגעתי לבית הספר בסביבות השעה תשע כשהמתכונת שלי הייתה אמורה להיות רק בשתיים עשרה בצהריים. אחרי זמן לא רב התחילו להגיע תלמידים ממגמת רובוטיקה כדי לעשות את המתכונת. בזמן שאני ישבתי במעבדה ועבדתי על הרובוט שלי, במעבדה השנייה מיכאל, המורה, בחן כל פעם תלמיד אחר. כל פעם לפני שנכנסה קבוצה אחרת להיבחן איחלתי להם בצלחה, וכל פעם כשהם יצאו הם אמרו שלא הלך להם טוב במיוחד. למרות כל הפעמים ששמעתי שמיכאל הקשה עם שאלות עדיין נשארתי רגוע. אני חייב לציין שהופתעתי בשלב מסויים כשקבוצה שהייתי בטוח שתקבל מאה קיבלה תשעים וחמש. נכון שזה לא ציון נמוך אבל חשבתי לעצמי שאם הם קיבלו ציון כזה אז אולי באמת הבחינה יותר קשה ממה שחשבתי.

כשהגיע התור של הקבוצה שלי נכסנו ומשם פשוט הכל זרם. מיכאל שאל ואני הצלחתי לענות ללא שום קושי. בסוף המבחן מיכאל אמר לשותף שלי, ואסילי, שהוא קיבל תשעים וחמש ולא אמר כמה אני קיבלתי. לא הייתי בטוח מה זה אומר אז שאלתי. מיכאל גיחך כדרכו וככה הבנתים שקיבלתי מאה.

בגלל שאנחנו נבחנו אחרונים יכולתי לבקש ממיכאל להישאר איתי ולעבוד עוד קצת על הרובוט. עבדנו ביחד לנסות לתקן בעיה ברובוט. בסופו של דבר הצלחנו לפתור את הבעיה וסוף סוף הרובוט התחיל לעבוד כמו שצריך.

אני חושב שאת הפוסט הזה אני אסיים בשיר של ג'יימס בראון שבאמת משקף את ההרגשה שלי אחרי היום